שכונת יוקרה ושמה קרויצברג

קרויצברג הייתה התחנה הראשונה שלנו כשהגענו לברלין. ולא סתם קרויצברג, אלא מה שנחשב בעיני רבים ל"לב המאפלייה" של קרויצברג – אזור קוטבוסר טור. על האזור הזה אמרה חברה של ההורים שביקרה אותנו, ש"לא פלא שבחרתם את המקום בכל אירופה שהכי דומה ליפו". אולי ההשוואה הייתה בהחלט במקום – כי כמו מה שקרה לפלורנטין, לחלקים מיפו ולשכונת שבזי בתל אביב, גם קרויצברג שינתה פניה בצורה משמעותית בעשור האחרון  .

מכאן גם כותרת הפוסט הזה – משכונה שהייתה מפורסמת בעיקר כ"איסטנבול הקטנה" ומשכן לאנשים שחתרו תחת הסדר החברתי הקיים, היא הפכה מרכז להיפסטרים ויאפים, לכרישי נדל"ן ולמשקיעים קטנים, ושכר הדירה עלה בהתאמה. כיום, חוזה שכירות חדש באזור גרליצר פארק מוערך בכלמעלה מ-8 אירו למ"ר – דירה של 100 מ"ר תעלה למעלה מ-800 אירו (בשכ"ד "קר", ללא הוצאות ועד בית/ארנונה/חימום). לתל-אביבים זה אולי נשמע מעט, לברלינאים, ובעיקר לכאלה שמכירים את שכר הדירה הנמוך שהיה קיים באזור, זה כמעט מזעזע. 

קרויצברג ה"ישנה"

הבית שבו גרנו כשרק הגענו לברלין, היה בית ישן, אלטבאו, שעליו השתלטו בשנות ה-70 המאוחרות חבורה של מהפכנים שהתנגדו למדיניות הפיתוח העירונית , שגרסה שאין טעם לשפץ את הבניינים הישנים האלה,שחלקם נפגעו במלחמה ועמדו עם אגף חסר כמו גידם, אלא לבנות בניינים מודרנים, יעילים, בסגנון ברוטליסטי לשיכון ההמונים, "מכונות דיור" (הגישה הזו הייתה קיימת בחלקים נרחבים של העולם המערבי בכלל, כולל בישראל, ולראייה שיכוני שנות ה-50 - 70).

המהפכנים של שלשום התבגרו כבר, וכמו בכל פרויקט שמתחיל מאוד אנרכיסטי, לבית שבו התגוררנו בו, היו יותר סעיפים בתקנון מאשר לפני שנות אלף בקיבוץ. היו חוקים לגבי איפה מותר להחנות איזה סוג של אופניים. ואיפה שמים כל סוג של אשפה (כי כמובן הפרויקט התהדר במחזור והפרדה של סוגי אשפה, שאליהם לא מחויבים תושבי ברלין באופן כללי). ומה עושים בחצר, ומתי. והיו רכילות, תגרות ואינטריגות שלידם נראים דבורה המזכירה וקלאודיו מן הנוי כמו דמויות אפרורית. וכן, גם שם היו דברים במחסן של ועדת ריהוט שהתקנון לא הותיר לקחת לשימוש אישי. הדבר שהכי הדהים אותי בשכני המהפכנים לשעבר, הוא הצורה שבה הם חיו בייקום מנותק משאר הסביבה שלהם בקרויצברג.  השיא היה כשהחלטנו לאות הכרת טובה לעשות חומוס וטחינה לחבר'ה. שאלנו אותם איפה אפשר למצוא טחינה, ומכיוון שלא היה להם מושג ירוק מה זה – הציע אחד מהם ללכת ל-KaDeWe, אותו בית כלבו אגדי ויוקרתי במערב העיר, שטוען שיש בו את "הכל". המוכר בקה-דה-ווה דווקא ידע מה זה טחינה, ואמר לנו שכדאי לנו ללכת לקוטבוסר טור, יש שם הרבה מכולות של טורקים וערבים שבהן מוכרים טחינה... 

חצי מן הרחוב, נראה כמו הבית של הפרויקט הנ"ל: בתים ישנים, עם ציורי קיר מהפכניים או מודעות שקראו להפגנות שונות ומשונות, לצד חנויות לאוכל אורגני או לתיקון אופניים וכמובן עם כללי תקנון שונים ומשונים. לחברי לפרויקט היו רק מכרים מן הצד הזה של הרחוב. החצי השני הוא החצי שבו ניצחה העירייה. היו שם מפלצות בטון ברוטליסטיות שבהם הצטופפו מהגרים מטורקיה, כורדיסטאן, העולם הערבי ואפריקה, לצד נזקקי סעד גרמנים. החצי ההוא של הרחוב היה גם הוא טיפוסי לקרויצברג ה"מזרחית" – שהייתה לעיתים ידועה כ"איסטנבול הקטנה": מכולות אתניות, דוכני דונר ומסעדות טורקיות שמגישות אוכל מעבר ל"דונר", ועוד. הרחוב הראשי של קרויצברג המזרחית, אורניינבורגר שטראסה, עמוס מסעדות שונות ומשונות וחנויות ששיקפו את דו-הקיום בין ירוקים חובבי אורגני ואופניים, פאנקיסטים ואנרכסיטים, ומהגרים מכל רחבי העולם. 

היפסטרהוד

כיום, כל זה השתנה. הטורקים עדיין אותם טורקים, הפאנקיסטים וההיפים הקשישים עדיין גרים בקרויצברג וגם הרחובות לא ממש נראים סטריליים, אבל לכל דירה פנוייה נכנסו בשנים האחרונות היפסטרים מרחבי העולם – יותר ממה שקרויצברג היא "איסטנבול הקטנה", היא הפכה דומה לאיסט ווילג' והאנגלית הברוקלינאית (או העברית) נשמעת שם בתדירות כמעט גבוהה כמו הטורקית או הכורדית. המחירים מטורפים – יקר להיות היפסטר. בשביל דירה על הגרליצר פארק משלמים כיום בערך אותו מחיר כמו דירות בחלקים מסוימים של מיטה ושרלוטנבורג.

למעשה, אפילו בצלנדורף, שכונת הווילות טובלת הירק (והיוקרה), יש אזורים שלמים שזולים למ"ר מאשר מזרח קרויצברג. העניים המרודים שכל כך אפיינו חלקים מקרויצברג כבר לא יכולים להרשות לעצמם לגור שם. למעשה, אפילו הקפה והבירה הפכו יקרים להם מדי. הם עברו בחלקם הגדול לשפנדאו; ואולי הפתעה יותר גדולה למי שחושב שהוא מכיר את ברלין: לחלקים ממרצאן. ישנו כיום אזור במרצאן שבו כל תושב עשירי הוא ממוצא ערבי – נתון די מרשים בהתחשב בתדמית של השכונה הנ"ל כשכונה מונו-תרבותית. 

היפ מוצדק? את הנבואה אותיר לשוטי הנדל"ן. אנחנו עזבנו את קרויצברג בלב קצת כבד אחרי לידת הבן הבכור, ואחרי שהסתבר שלמעשה אין חינוך ציבורי טוב בשכונה. קצת משונה לנו לראות מרחוק איך פתאום הפכה השכונה לנחשקת כל כך, אחרי שבמשך שנים היו מכרים שטענו בפנינו שאנחנו גרים, רחוק רחוק ב"שטחים". מעניין אם היפסטרונים קטנים שיוולדו ישנו את הדמוגרפיה בשכונה וגם את בתי הספר הציבוריים – או שהיפסטריות לאחר לידה ינדדו למקומות פחות מגניבים (או תהפוכנה אזורים פחות מגניבים למגניבים). מכל מקום, באופן אירוני, ההיפסטרים מרחיקים מן השכונה את אותם תושבים שהפכו אותה למה שהיא, ולמה שמשך היפסטרים אליה מלכתחילה.