בעקבות הפרסום אתמול של הטור שלי על "
איך מדברים עם ילדים יהודיים בגרמניה על השואה" נקלעתי לדיון עם ידיד פייסבוק שלי בנושא הורות יהודית/ישראלית בגרמניה באופן כללי.
האם הורות יהודית בגרמניה כיום שונה ממה שהיא הייתה בעבר? ברור שלא המצאנו שום פטנט. סבא שלי ז"ל היה יהודי גרמני, וסבא שלו היה יהודי גרמני, וכו' וכו' - הם חינכו את ילדיהם כיהודים-גרמנים בלי לכתוב על זה בלוגים (היה מחסור ב-wifi חופשי בתקופת מלחמת העולם הראשונה). הם גידלו את ילדיהם בתקופות שבהן היה הרבה יותר קשה להיות יהודי, ואני לאו דווקא מדברת על השואה, אלא גם בתקופות "קלות" יותר שבהן הייתה "סתם" אנטישמיות עממית, בלי שרצחו אותנו באופן שיטתי.
היו פה דורות שלמים של הורים יהודיים לפנינו, גם בתקופה שאחרי השואה. כבר ב-1945 חיו פה יהודים: כאלה ששבו לגרמניה אחרי השואה, כאלה שיצאו ממחבוא או מחיים בזהות בדוייה, ב"תעודות אריות". נוספו אליהם מהגרים ממזרח אירופה או מישראל, עד לגל הנוכחי, שמאז התמוטטות האימפריה הסובייטית. פתאום יהדות גרמניה העשירה בהגירה של יהודים מברית המועצות לשעבר ובשנים האחרונות, לפחות פה בברלין, גם של ישראלים ויהודים ממדינות המערב.
ההגירה הזו תרמה גם לחיים התרבותיים של הקהילה היהודית. כיום קיימות הרבה יותר אפשרויות לחיים תרבותיים יהודיים בברלין (או בכל עיר גדולה אחרת בגרמניה), ממה שהיה פה לפני נפילת החומה וגלי ההגירה הגדולים. אבל עם ההגירה הגדולה, באים לדעתי שינויים בדפוסי ההורות והחינוך.
מן הצד הממוסד, הקהילה היהודית זזה בצעדי צב. כבר לפני כמה שנים דיברתי עם מי שהייתה אז האחראית על הרווחה בקהילה היהודית (ויצאה מאז לפנסיה) ושאלתי, כיצד זה שהקהילה היהודית לא חושבת לפתוח אפילו מוסד חינוכי אחד לטובת יהודים שמתגוררים במזרח העיר, ומספרם רק מתרבה מאז שיחתי ההיא. לא אתפלא אם אגלה שכיום גרים לא פחות יהודים בפרנצלאוור ברג, מיטה וקרויצברג-פרידריכסהיין (שלצורך העניין והגיאוגרפיה תחשבנה כ"מזרח") מאשר בפבררי גרונוואלד ושרלוטנבורג, שם נמצאים המוסדות החינוכיים של הקהילה היהודית. בקהילה היהודית עשו טובה גדולה ליהודי המזרח, ופתחו פעילות "במבינים" של פעם בחודש בפרידריכסהיין, שבדרך כלל רשימת המשתתפים בה מתמלאת תוך שבוע-שבועיים ולא מותירה מקום לילדים רבים. "במבינים" היא עדיין פעילות חינוכית לא-פורמלית. גן ילדים או בית ספר יסודי במזרח? הצחקתם אותם.
אני חושבת שמעבר לבעייה שיש לכל ארגון בירוקרטי בהבנה של מציאות חדשה, לקהילה היהודית יש בעייה עם הישראלים, שלא דווקא מחפשים יהדות במובן הדתי של המילה (ויתכן שאף נרתעים מכל זה, לאור המציאות בארץ), אבל היו שמחים ליהדות במובן התרבותי שלה - לימודי עברית, חגיגת חגים, וכו'.
למרבה המזל יש בשנה-שנתיים האחרונות כמה יוזמות פרטיות במזרח ברלין (והסליחה עם תושבי המערב שהפיסקה מקפחת אותם. זה בסדר, אנחנו בעדות המזרח רגילים להיות מקופחים דרך קבע). "תודנקה" הוא חוג לעברית ולפעילות חברתית של ילדים ישראליים/גרמנים; בבית הכנסת של אורניינבורגר שטראסה ובבית הכנסת של ריקה-שטראסה התחילו יוזמות פרטיות לקיום פעילויות לפעוטות ישראליים/גרמנים (עד גיל 3) בימי שני ושבת (בהתאמה). במקביל לקהילה היהודית, הישיבה של לאודר פתחה גן ילדים ובית ספר יסודי במיטה ובפרנצלאוור-ברג.
אבל מעבר לפעילות ממוסדות - פורמליות ולא פורמליות - שמתרבות בברלין, קיימים אתגרים להורות היהודית/ישראלית בברלין. חלקם דומים לאתגר שקיים בכל מקום אחר בעולם ובעיקר בולטים ביצירה התרבותית של יהדות ארצות-הברית: האם וכיצד לשמר זהות יהודית בסביבה שבה מרבית התושבים לא-יהודיים; מה המשמעות של זהות יהודית בחברה כזו; כיצד לפרש את היהדות בפני ילדינו. כאמור מאז "ההגירה הגדולה" מברית המועצות לשעבר, יש יצירה חינוכית בהקשר הדתי שמיועדת לילדים יהודיים (ושניים מן הספרים בנושא, של לנה קוגלר ושל מימי הלברשטם, מעטרים את הרשומה הזו). חלק מן האתגרים שעומדים בפני ההורים היהודיים, עם זאת, ייחודיים ליהודים בגרמניה והאחד מהם הוא כיצד להסביר לילדים יהודיים/ישראליים בגרמניה את נושא השואה, בלי לגרום להם מצוקות וקונפליקטים. אני לא מכירה תכנית מסודרת, לא-פורמלית, שמייעצת להורים ישראליים/יהודיים שחיים בגרמניה כיצד לדבר עם ילדיהם על השואה ובסופו של דבר, כל הורה מעצב את ההסברים לפי הגישות החינוכיות שלו וגיל הילד.