מדריך למהגר לגרמניה (עם או בלי משפחה)

למה כן, למה לא 

אנשים מהגרים לברלין (או לגרמניה) מסיבות שונות: לחלקם יש בני/בנות זוג גרמניים, חלקם מצאו עבודה בגרמניה, חלקם רוצים ללמוד בגרמניה וחלקם סתם התגלגלו לגרמניה. 

אז אולי אתחיל מן המשפט הפסקני הבא: הגירה זה דבר קשה, הגירה למדינה שאתם לא מכירים את התרבות, השפה והמוסכמות החברתיות שלה, זה קשה שבעתיים. אל תתפעלו מכל מיני כתבות בצהובונים ישראלים שכתבו עיתונאים בשקל - אף אחד לא מהגר לגרמניה בגלל מחיר המילקי, אף אחד לא היה עומד בקשיים של חורף ארוך ומאוד אירופאי, לימוד השפה הגרמנית (שמארק טווין קרא לה "בלתי אפשרית") וההוצאה הכלכלית הנכבדת שכרוכה במעבר בשביל מעדן פודינג עם קצפת. וספציפית, גרמניה, עם המשא ההיסטורי, היא לא בדיוק יעד אידאלי למי שקשה לו להתמודד עם הנושא הזה - ויש רבים כאלה. גם אם ביקרתם בברלין והיא נראתה לכם עיר מדליקה, זה קצת שונה לחיות בעיר הזו כל השנה מאשר לבקר בה כתייר.

בטח שלא בגלל זה

אז למה כן?
- כמו שעונים בספרי מסע מיסטיים: התחלתי ללכת לכיוון האופק, כי הוא שם
- התשובה של רוב האנשים שהגיעו לכן היא : כי ככה התגלגלו החיים שלנו und das ist auch gut so כמו שאומרים הגרמנים

- בתור מדריכת תיירים בברלין וברחבי גרמניה, אני יכולה להגיד שגם אם לחיות במקום ולבקר בו זה לא אותו דבר, עדיין כיף לקחת את הטראם לאגם, לנצל את ההיצע התרבותי של העיר וכו'.
- כי מסתבר שיש גרמנים מצחיקים, בלגניסטים, נחמדים (תוסיפו עוד כמה מאפיינים מנוגדים לסטריאוטיפים על גרמנים)
- כי אתם רוצים להגר וכדאי לנסות כדי שלא תתחרטו

אבל אולי קצת בגלל זה

מי יכול להגר

בעיקרון, כל מי שיש לו אזרחות של אחת ממדינות האיחוד האירופי (רשימה כאן), יכול לעבור לגור בברלין ומיד להתחיל לעבוד / לרשום את ילדיו לבי"ס וכו'. אין הבדל עקרוני מן הבחינה הזו בין המעבר של אזרח בריטי בין לונדון לברלין לבין מעבר שלו מלונדון לניוקאסל (אופס, ברקזיט! אז - מעבר של אזרח צרפתי משטראסבורג לפריז, או משטראסבורג לברלין). כן, אחי הפולנים, גם בברלין תוכלו לשבת בפינה בחושך.

להגירה זכאים גם בני/בנות הזוג הרשמיים (כלומר, מתוקף נישואין או חוזה זוגיות רשמי של זוגות חד-מיניים; לא ידועים/ידועות בציבור או זוג חברים) של אזרחי האיחוד. גם הילדים המשותפים שלכם, גם אם אין להם אזרחות של אחת ממדינות האיחוד.

אם אתם בעלי אזרחות ישראלית בלבד (וכך גם בן/בת הזוג שלכם), אתם עדיין יכולים להגר, אבל התהליך מורכב יותר. האפשרויות שלכם הם הגירה כעובדים בעלי מקצוע נדרש (למשל, מקצועות בתחום ההנדסה והרפואה) שמקבלים Blue Card, סוג של אישור עבודה; או כעובדים בחברה ספציפית שמוכנה להעמיד בקשה מול משרד הזרים שתעבדו אצלה ויכולה להוכיח שהיא צריכה אתכם ספציפית לעבודה; או כסטודנטים; לומדי שפה; משקיעים, ועוד.

אם אתם בעלי אזרחות ישראלית בלבד (או אזרחות לא-איחוד-אירופית אחרת), קיימת אפשרות להיעזר במיכלי הניג ליטני הנפלאה, שמבינה הרבה יותר ממני בנושאי בירוקרטיות הגירה וגם מפעילה שירות של סיוע בליווי/מילוי טפסים/הכרת החוק מול הרשויות.

בטור הבא אנסה לעמוד על זכויות בסיסיות שמגיעות למהגרים לגרמניה (כמשפחה או לבד), אבל אם יש לכם תיקונים או תוספות עד כאן - אשמח לדעת (בהערות או בפרטי) . 

שכונת יוקרה ושמה קרויצברג

קרויצברג הייתה התחנה הראשונה שלנו כשהגענו לברלין. ולא סתם קרויצברג, אלא מה שנחשב בעיני רבים ל"לב המאפלייה" של קרויצברג – אזור קוטבוסר טור. על האזור הזה אמרה חברה של ההורים שביקרה אותנו, ש"לא פלא שבחרתם את המקום בכל אירופה שהכי דומה ליפו". אולי ההשוואה הייתה בהחלט במקום – כי כמו מה שקרה לפלורנטין, לחלקים מיפו ולשכונת שבזי בתל אביב, גם קרויצברג שינתה פניה בצורה משמעותית בעשור האחרון  .

מכאן גם כותרת הפוסט הזה – משכונה שהייתה מפורסמת בעיקר כ"איסטנבול הקטנה" ומשכן לאנשים שחתרו תחת הסדר החברתי הקיים, היא הפכה מרכז להיפסטרים ויאפים, לכרישי נדל"ן ולמשקיעים קטנים, ושכר הדירה עלה בהתאמה. כיום, חוזה שכירות חדש באזור גרליצר פארק מוערך בכלמעלה מ-8 אירו למ"ר – דירה של 100 מ"ר תעלה למעלה מ-800 אירו (בשכ"ד "קר", ללא הוצאות ועד בית/ארנונה/חימום). לתל-אביבים זה אולי נשמע מעט, לברלינאים, ובעיקר לכאלה שמכירים את שכר הדירה הנמוך שהיה קיים באזור, זה כמעט מזעזע. 

קרויצברג ה"ישנה"

הבית שבו גרנו כשרק הגענו לברלין, היה בית ישן, אלטבאו, שעליו השתלטו בשנות ה-70 המאוחרות חבורה של מהפכנים שהתנגדו למדיניות הפיתוח העירונית , שגרסה שאין טעם לשפץ את הבניינים הישנים האלה,שחלקם נפגעו במלחמה ועמדו עם אגף חסר כמו גידם, אלא לבנות בניינים מודרנים, יעילים, בסגנון ברוטליסטי לשיכון ההמונים, "מכונות דיור" (הגישה הזו הייתה קיימת בחלקים נרחבים של העולם המערבי בכלל, כולל בישראל, ולראייה שיכוני שנות ה-50 - 70).

המהפכנים של שלשום התבגרו כבר, וכמו בכל פרויקט שמתחיל מאוד אנרכיסטי, לבית שבו התגוררנו בו, היו יותר סעיפים בתקנון מאשר לפני שנות אלף בקיבוץ. היו חוקים לגבי איפה מותר להחנות איזה סוג של אופניים. ואיפה שמים כל סוג של אשפה (כי כמובן הפרויקט התהדר במחזור והפרדה של סוגי אשפה, שאליהם לא מחויבים תושבי ברלין באופן כללי). ומה עושים בחצר, ומתי. והיו רכילות, תגרות ואינטריגות שלידם נראים דבורה המזכירה וקלאודיו מן הנוי כמו דמויות אפרורית. וכן, גם שם היו דברים במחסן של ועדת ריהוט שהתקנון לא הותיר לקחת לשימוש אישי. הדבר שהכי הדהים אותי בשכני המהפכנים לשעבר, הוא הצורה שבה הם חיו בייקום מנותק משאר הסביבה שלהם בקרויצברג.  השיא היה כשהחלטנו לאות הכרת טובה לעשות חומוס וטחינה לחבר'ה. שאלנו אותם איפה אפשר למצוא טחינה, ומכיוון שלא היה להם מושג ירוק מה זה – הציע אחד מהם ללכת ל-KaDeWe, אותו בית כלבו אגדי ויוקרתי במערב העיר, שטוען שיש בו את "הכל". המוכר בקה-דה-ווה דווקא ידע מה זה טחינה, ואמר לנו שכדאי לנו ללכת לקוטבוסר טור, יש שם הרבה מכולות של טורקים וערבים שבהן מוכרים טחינה... 

חצי מן הרחוב, נראה כמו הבית של הפרויקט הנ"ל: בתים ישנים, עם ציורי קיר מהפכניים או מודעות שקראו להפגנות שונות ומשונות, לצד חנויות לאוכל אורגני או לתיקון אופניים וכמובן עם כללי תקנון שונים ומשונים. לחברי לפרויקט היו רק מכרים מן הצד הזה של הרחוב. החצי השני הוא החצי שבו ניצחה העירייה. היו שם מפלצות בטון ברוטליסטיות שבהם הצטופפו מהגרים מטורקיה, כורדיסטאן, העולם הערבי ואפריקה, לצד נזקקי סעד גרמנים. החצי ההוא של הרחוב היה גם הוא טיפוסי לקרויצברג ה"מזרחית" – שהייתה לעיתים ידועה כ"איסטנבול הקטנה": מכולות אתניות, דוכני דונר ומסעדות טורקיות שמגישות אוכל מעבר ל"דונר", ועוד. הרחוב הראשי של קרויצברג המזרחית, אורניינבורגר שטראסה, עמוס מסעדות שונות ומשונות וחנויות ששיקפו את דו-הקיום בין ירוקים חובבי אורגני ואופניים, פאנקיסטים ואנרכסיטים, ומהגרים מכל רחבי העולם. 

היפסטרהוד

כיום, כל זה השתנה. הטורקים עדיין אותם טורקים, הפאנקיסטים וההיפים הקשישים עדיין גרים בקרויצברג וגם הרחובות לא ממש נראים סטריליים, אבל לכל דירה פנוייה נכנסו בשנים האחרונות היפסטרים מרחבי העולם – יותר ממה שקרויצברג היא "איסטנבול הקטנה", היא הפכה דומה לאיסט ווילג' והאנגלית הברוקלינאית (או העברית) נשמעת שם בתדירות כמעט גבוהה כמו הטורקית או הכורדית. המחירים מטורפים – יקר להיות היפסטר. בשביל דירה על הגרליצר פארק משלמים כיום בערך אותו מחיר כמו דירות בחלקים מסוימים של מיטה ושרלוטנבורג.

למעשה, אפילו בצלנדורף, שכונת הווילות טובלת הירק (והיוקרה), יש אזורים שלמים שזולים למ"ר מאשר מזרח קרויצברג. העניים המרודים שכל כך אפיינו חלקים מקרויצברג כבר לא יכולים להרשות לעצמם לגור שם. למעשה, אפילו הקפה והבירה הפכו יקרים להם מדי. הם עברו בחלקם הגדול לשפנדאו; ואולי הפתעה יותר גדולה למי שחושב שהוא מכיר את ברלין: לחלקים ממרצאן. ישנו כיום אזור במרצאן שבו כל תושב עשירי הוא ממוצא ערבי – נתון די מרשים בהתחשב בתדמית של השכונה הנ"ל כשכונה מונו-תרבותית. 

היפ מוצדק? את הנבואה אותיר לשוטי הנדל"ן. אנחנו עזבנו את קרויצברג בלב קצת כבד אחרי לידת הבן הבכור, ואחרי שהסתבר שלמעשה אין חינוך ציבורי טוב בשכונה. קצת משונה לנו לראות מרחוק איך פתאום הפכה השכונה לנחשקת כל כך, אחרי שבמשך שנים היו מכרים שטענו בפנינו שאנחנו גרים, רחוק רחוק ב"שטחים". מעניין אם היפסטרונים קטנים שיוולדו ישנו את הדמוגרפיה בשכונה וגם את בתי הספר הציבוריים – או שהיפסטריות לאחר לידה ינדדו למקומות פחות מגניבים (או תהפוכנה אזורים פחות מגניבים למגניבים). מכל מקום, באופן אירוני, ההיפסטרים מרחיקים מן השכונה את אותם תושבים שהפכו אותה למה שהיא, ולמה שמשך היפסטרים אליה מלכתחילה.